להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

פרק 162: "אנשים טובים באמצע הדרך" - עם טניה גלבוע

היא נולדה באוזבקיסטן (אז חלק מברית המועצות) ועלתה לישראל בגיל 6. המעבר קרה פחות או יותר בן לילה, בלי הכנות מקדימות. רגע שם, וברגע הבא -פה.ולמרות הפתאומיות, ולמרות ששם, נשארו כמה מהאנשים הכי משמעותיים בחייה, שאותם לא תחזור ותראה שוב, למרות האתגר להיתלש מאדמה אחת ולהישתל באדמה אחרת -עד היום היא מגדירה את העלייה הזו כאחת ההחלטות הכי טובות שהוריה קיבלו בחייהם. כשהגיעה למרכז הקליטה, המורה החליטה ש"טניה" זה שם קשה מדי ופסקה: "מהיום קוראים לך טלי". בחושים של  מי שצריכה להסתגל כדי לשרוד, היא הבינה שהיא צריכה להסיר מהר את הסממנים של המולדת ההיא, כדי להיוולד מחדש בישראל. ולכן  צייתה לשם "טלי", עד גיל 15, עד היום הראשון של הלימודים בתיכון החדש, שאליו נכנסה והצהירה - "הי, קוראים לי טניה". גם 40  שנה אחרי, טניה וטלי גרות בתוכה, ועובדות על הדו-קיום הנפשי הזה. היא לא נולדה פריבילגית, לא מבחינת כסף או הזדמנויות, אבל מרגישה שהיום, יש לה "מפתחות" שמאפשרים לה להגיע לכל אדם שתרצה כדי לעשות טוב בעולם.והיא עושה את זה, במסגרת התפקיד שלה באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ובתור מי שהשליחות של חייה היא ללוות ולעזור לאנשים שחוו פגיעה והיו קורבן לאלימות. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על האהבה שלה לישראל, על תחושת השייכות ,על הבית שבנתה פה, וגם על העולה החדשה ההיא, שמבצבצת לפעמים בתוך האשה הישראלית כל כך שהיא הפכה להיות, למשל ברגעי געגוע לסבתא רבתא שאליה היתה כה קשורה או כשהיא שומעת מילים מסויימות ברוסית. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, ציונית. 

טניה גלבוע היא האורחת שלי בפרק, שהוא השני סדרת פרקי חודש ינואר 2026- במהלכו אנחנו מבקשים לקלף לרגע את המדבקה של התווית המגזרית והסטריאוטיפית כדי לפגוש "אנשים טובים באמצע הדרך", לשמוע את הסיפור שלהם, להסכים להכיר

פרק 161: "אנשים טובים באמצע הדרך" - עם יוסי בר

כשאני שואלת אותו מה ההחלטה הכי אמיצה שהוא עשה בחייו, הוא אומר שזה היה להתגרש מאשתו הראשונה. והוא דווקא לא מציין את ההחלטות שלקחו שנים אח"כ, הוא ורעייתו השניה רבקי שבחרו לאמץ 3 ילדים עם תסמונת דאון.  ילדים שממלאים את חדרי ליבם ואת הבית שלהם באור גדול לצד אתגרים יומיומיים מורכבים.  יוסי בר גדל בבית חרדי, לאבא שהיה שליח ציבור ועבד במועצה הדתית ויחד עם זה שירת בצבא, וגם במילואים עד דרגת סגן אלוף.  "זו היתה תקופה אחרת", יוסי אומר, ובכל זאת, גם הוא עצמו, אחרי ארועי ה7 באוקטובר, רץ לחפש היכן הוא יכול להתגייס למילואים ולעזור.  עם הכשרונות הטכנולוגיים שלו, כיום יוסי מגדיר את עצמו "יהודי מקרית אתא, אבל הוא מזוהה כחרדי.

בשיחה מלב אל לב, יוסי מספר לי על הילדות בתור ילד הסנדביץ במשפחה של 9 ילדים, ילד עם הפרעת קשב קשה, שהתקשה לשבת וללמוד תודה כפי שצופה ממנו,ילד שבאיזה אופן ויתרו על ציפיות ממנו.  ילד שקוף. כיום יוסי הוא סמנכ"ל רשת צוהר הלב, .רשת ארצית מובילה לחינוך וטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים. רשת שמבקשת לא להשאיר אף ילד בלי לצפות ממנו שיגדל להיות האדם החד פעמי והמיוחד שהוא שהוא נועד להיות.  זו שיחה על  הורות ועל ציפיות ריאליות, על החוויה של להרגיש "אחר", ועל מפעל החיים של אדם שמבקש לעזור לכל ילד למצוא שייכות, בית, מסגרת.

פרק 161 הוא אחד מתוך 4 פרקי מיני סדרה , בחודש ינואר - במסגרתה אנחנו מבקשים  לקלף לרגע את המדבקה של התווית המגזרית והסטריאוטיפית כדי לפגוש "אנשים טובים באמצע הדרך", לשמוע את הסיפור שלהם, להסכים להכיר

טריילר - "אנשים טובים באמצע הדרך" - ינואר 2026

יש פתגם אינדיאני שאומר - "לעולם אל תשפוט אדם עד שלא צעדת מייל אחד במוקסינים שלו".אז בינואר 2026 אני מזמינה אתכם לצעוד יחד איתי ועם האורחים שלי, לשעה קלה, כל פעם בתוך מוקיסיניו של אדם אחר. "אנשים טובים באמצע הדרך" היא מיני סדרה בתוך הפודקאסט הותיק שלי - 4 מפגשים שיאפשרו לכם להציץ לרגע לתוך הפאזל המסובך שנקרא "החברה הישראלית". הסדרה הזו מבוססת על חוויה מיוחדת שהיתה לי בשנה החולפת. רוצים לשמוע עליה? - התשובות בטריילר 

פרק 160: "יומני היקר" -למה חשוב שנמסור את העדות החד פעמית שלנו? - שיחה עם הסופרת ארנה קזין על כתיבה אישית

‏למה לכתוב על עצמי? למה לספר על החוויות והמחשבות שלי? ואם כבר לכתוב, למה לחשוף את זה ברבים? למה להשמיע קול? ..לעיתים אני מהססת לפני שאני לוחצת על מקש ה"לפרסם". אבל אף פעם אני לא מתחרטת אחרי ששלחתי את המכתב שלי לרוח, כי לפעמים מספיק משפט אחד שמישהו כותב לי בתגובה ואומר - "המילים שלך עזרו לי להבין משהו עלי". בשבילי זה עולם ומלואו.  

אני כותבת מאז שהייתי ילדה קטנה, זה סוג של שיחה ממושכת שאני מנהלת איתי. כתיבה שעוזרת לי לעשות סדר פנימי, חשבון נפש, להבין משהו על העולם, ועל מקומי בתוכו, אני מכירה את הערך התראפויטי של הכתיבה ואת האופן שבו היא עוזרת לי לחיות. גם האורחת שלי בפרק, מתמחה בכתיבה אישית על כל צורותיה - ארנה קזין היא עיתונאית וסופרת נפלאה והיא מנחה סדנאות כתיבה ועוזרת לאנשים למצוא את הקול שלהם, למסור את העדות שלהם, החד פעמית. את "הדברים שהם רואים משם.. ואנחנו לא רואים מכאן". בעיני ארנה, לכתיבה האישית יש משמעות הרבה מעבר לתרומה שלה לכותב עצמו. כתיבה אישית ופרסומה היא אומרת, הן בעיניה אקט פוליטי. ההצטברות של העדויות, ריבוי הקולות האישיים וההנכחה שלהם במרחב הציבורי - יכולים לתקן את החברה שבתוכה אנחנו חיים. מוזמנים לצלול איתנו לשיחה שתתן לכם גם רעיונות מעשיים, כמה תרגילים ובעיקר עידוד - לכתוב, כדי לחיות, למצוא את המילים שלכם, ולשתף גם אותנו בזה. 

 

פרק 159: איך לחזור לשורשים שלנו? שיחה עם השפית והחקלאית מיכל חביביאן, על האדמה - בתור המטפלת הגדולה שלנו

"בתקופות משבר, אנשים חוזרים לאדמה, הם מחפשים את הקירבה שלה"  מספרת לי מיכל חביביאן, שפית, וחקלאית שמגדלת לא רק ירקות אורגניים, אלא גם פילוסופיה שלמה של ריפוי וחוסן. את השיחה אתה, קיימנו בביתה, שצמוד לשדה שלה. דרך סיפורים מרגשים על שורש הכורכום שיודע להתחיל מחדש, על הכוסברה שלא מתנצלת, ועל מרק הגונדי של סבתא, מיכל מלמדת אותנו שיעורים עמוקים על סבלנות, על הקשבה למחזוריות של הטבע, על היכולת שלנו להשתקם, לשוב ולפרוח אחרי הגשם. שוחחנו על המודל הקהילתי המיוחד של משק חביביאן, שבו "שלומי קשור בחוט לשלומך", ועל איך החיבור לאדמה הוא למעשה החיבור השפוי ביותר לעצמנו בעולם מלא רעשים. זהו פרק שמזמין אתכם לנשום עמוק, להכות שורש, ולהיזכר שהאדמה היא המטפלת הגדולה מכולן.

פרק 158: החיה שבתוכי - שיחה עם גדי עזר, מדריך מסעות ספארי, על מה שאנחנו לומדים על עצמנו כשאנחנו מתבוננים בבעלי חיים בסביבתם הטבעית

כשאנחנו משתמשים במושג "חוקי הג'ונגל" כסוג של מטאפורה לסביבה אנושית חברתית, אנחנו מתייחסים לסביבה שבה יש כאוס ואי סדר. מקום שבו החזק שורד, באלימות, כוחנות או עבריינות.  אבל למעשה החיים בג'ונגל או בסאוואנה אינם כאוטיים כלל. הטבע הפראי הוא מערכת סדורה ומווסתת שיש בבסיסה הגיון אבולוציוני והתנהגותי. בטבע, הפרטים פועלים לצורך שימור של מערכת גדולה, אקו סיסטם, מערכת שבה העיקרון של "קיום משותף" הוא עקרון מפתח. רובנו נתקלים בהתנהגות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, בעוד שאנחנו רובצים עם פופקורן על הספה בסלון, וצופים בנשיונל ג'יאוגרפיק. אחדים מאיתנו אולי זכו לטייל בספארי ולראות חיות מקרוב. מעטים הם אלה שנכנסים ויוצאים אל הסוואנה על בסיס קבוע. יוצאים למסעות כדי לחקור את טבעם והתנהגותם של בעלי החיים, ואח"כ חוזרים הביתה לסביבה האנושית של העולם המודרני. האורח שלי היום, הוא מי שבחייו מתקיימת התנועה המיוחדת הזו ש"בין הסוואנה לפרדס חנה". וזו אינה תנועה גיאוגרפית, אלא פסיכולוגית. גדי עזר, הוא מבכירי מדריכי הספארי בישראל. הוא חי ועבד כריינג’ר בשמורות הטבע בדרום אפריקה. במהלך עבודתו השתתף בלכידות קרנפים, עסק בגישוש רגלי של תאואים, ופילים, התאמן בהליכה מול אריות, הוא יצא לעשרות מסעות עם קהלים רבים, וראה שוב ושוב את הפלא הזה שמתרחש כשאנשים ובעלי חיים נפגשים, ממרחק בטוח. בפרק הנוכחי נתבונן על העולם דרך העינית שלי מי שלומד כבר שנים שיעורים מרתקים בטבע. ונשאל על השיעורים המיוחדים שכולנו יכולים ללמוד מבעלי החיים גם על טבענו האנושי. על האופן שבו ההתבוננות בטבע משפיעה על הריפוי הנפשי שלנו, על ויסות עצבי ועל היכולת שלנו לחוות "נוכחות" אמיתית ללא מאמץ. על "הדרכת ההורים" שגדי קיבל מפילים בסוואנה, ועל מתכון ליחסי אחים מוצלחים שריגש אותו כשעקב אחרי מצמד ברדלסים. ועל השאלה למה מכל בעלי החיים, הכי נפלא להיות "תן שחור זנב" (לדעת גדי:) 

 

פרק 157: "מי שסוכתו נופלת" - שיחה עם הסופר צבי בן מאיר, על יציאה מארונות של זהות, תרבות, ושל הציפיות שיש לאנשים אחרים מאתנו.

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה, הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת…- כך כותב הסופר ריימונד קארבר, כשהוא מתאר את החוויה של "חיים בתוך ארון", מכל סוג. ואת המסע הארוך החוצה ממנו.  אז היום נדבר על תהליכים של יציאה מארונות, מסוגים שונים - ארון של זהות מינית וארון של זהות תרבותית, ושל השתייכות לתוך מגזר מסוים, או יציאה מארון הציפיות שיש לאחרים ממך, המנוגדות למי שאתה מרגיש שנועדת להיות. האורח שלי לשיחה הוא הסופר צבי בן מאיר, בשנה שעברה יצא ספר הביכורים שלו, "מי שסוכתו נופלת" (הוצאת ספרית הפועלים) שזכה להצלחה רבה וגם לשבחים ופרסים. הספר מבוסס במידה רבה על סיפור חייו האישי של צבי, שגדל והתחנך במשפחה דתית-לאומית,  צבי היה נשוי במשך שש שנים לאישה, ולזוג נולדו שני ילדים. הנישואים הסתיימו בגירושין לאחר שהתמודד עם זהותו כהומוסקסואל. במקביל להליך הגירושין, צבי גם חזר בשאלה. כיום הוא חי עם בן זוגו אסף, והם מגדלים במשותף ארבעה ילדים. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על המשאלה להיות "ילד טוב", על אהבה ופרידה, על תשוקה והיעדרה, על פירוק של בית ועל כמה זה קשה, ועל הפער שיש לפעמים בין מה שאנחנו היינו אמורים לרצות, לבין מה שאנחנו רוצים באמת

פרק 156: למה כדאי לנו לעצור ביום השביעי? שיחה עם דב אלבוים על "שבת" מתוך בחירה וחירות

אחת התלונות הנפשיות השכיחות שאני שומעת מאנשים, גם בקליניקה וגם בחיים, היא התלונה על העומס, על מירוץ בלי הפסקה, על עבודה וחיים מסביב לשעון. על העבדים שנעשינו לעבודה. בפרק הנוכחי נדבר על עצירה מיוחדת שיהדות מזמינה אותנו להכניס כריטואל נפשי לחיינו. נדבר על ה"שבת", על מהות המושג, הרבה מעבר לציון קלנדרי, (היום השביעי בכל שבוע)  נדבר על האופן העמוק שבו השבת מסמלת את היותינו בני חורין, ואת התרומה האדירה שלה לבריאות הנפשית והקהילתית שלנו, חילונים, דתיים, מכל מגזר וגם מכל דת. האורח שלי הוא דב אלבוים, סופר, עיתונאי ומרצה לפילוסופיה יהודית, בילדותו, בבית החרדי בו גדל אלבוים, נחוותה השבת כיממה מלאה איסורים ויראה, שבת של חובה מעיקה. בבגרותו, באורח החיים החילוני-אמוני שהוא מקיים, השבת נראית אחרת לגמרי. בימים אלה יצא לאור ספרו הנהדר "שבת של חירות" ("ידיעות ספרים") אותו כתב יחד עם הרב ד"ר אריאל פיקאר, מציע סקירה עמוקה של הרעיון הפילוסופי והחדשני שבבסיס תפיסת השבת היהודית, משמש גם מדריך מעשי לבנייה של שבת אישית ומשפחתית, כזו שכל אדם מוזמן לתפור אותה בהתאם לסגנון חייו ובחירתו החופשית. דב אלבוים עוסק כבר שנים רבות בהוראה והנגשה של הרעיונות העמוקים של היהדות, הליבלית, הערכית, המוסרית, ובימים הטרופים האלה - שבהם נראה שגם היהדות "נחטפה" על ידי פוליטיקאים המייצגים אותה בעיוות מוחלט, ללמוד מאלבוים זו דרך נפלאה להתחבר לעורקים העמוקים של ההזנה  שמציעה היהדות - לנפש האדם

 

פרק 155: איך לראות את הטוב בנוכחות כל כך הרבה רע? - הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר בשיחה עם רות דיין וולפנר

השיר הזה של לאה גולדברג מלווה אותי מתחילת המלחמה, כמו מין פזמון פנימי, לפעמים בלחש : "אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חליים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. לחיות באור".  בהשראת השיר הזה, וגם תפיסת החיים הזו, עולה הפרק הנוכחי, בימים הראשונים של שנת תשפ"ו שהחלה השבוע.אז בימים האלה המלאים בתפילות ובמשאלה שלנו שיהיה יותר טוב, שנכיר גם בטוב, שנדע לזהות אותו כשהוא מגיע, שלא נאפשר לכל מה שרע, לשטוף את התודעה שלנו עד תום, אני מאחלת לנו שנצליח לבחור בחיים ושהאור יגבר על החושך, והנה פרק שבו אני מדברת בדיוק על זה,  וגם על כמה דברים שתוכלו לעשות ועשויים לעזור לכם לזהות את נקודות האור בחייכם. זה פרק הפוך שבו אני המרואיינת, בפודקאסט של רות דיין וולפנר, ויש לו גם גירסה מצולמת ביוטיוב - מוזמנים . 

פרק 154: פגישה עם "חובש נפשי" - עם מוטי גלעם, מטפל וקב"ן במילואים לשעבר

אנחנו עומדים בשעריה של שנה חדשה, עוד מעט נזמזם את "בשנה הבאה נשב על המרפסת… ונמשיך לקוות "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה..". אנחנו מייחלים כבר להיות "אחרי" הטראומה של השנים האחרונות, לחיות כאן בשלום, להתחיל לתקן את מה שנהרס, לחבוש את פצעי הגוף והנפש, להיות כבר ב"פוסט" אבל אנחנו עוד לא שם.. ואם אנחנו כבר מדברים על איזה "פוסט", זה בדרך כלל בתוך המושג - פוסט טראומה . אז בפרק הנוכחי, נדבר על עוד אפשרות להיות "פוסט", על האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית. לצמיחה המגיעה בעקבות משברים, לכוחות החדשים שמתגלים, כאלה שאולי אפילו לא יכולנו לשער שהם קיימים בתוכנו,לולא הטראומה. האורח שלי הוא מוטי גלעם, עובד סוציאלי קליני, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך וקב“ן במילואים לשעבר, מוטי הוא מומחה בטיפול בטראומה. ה- 7 באוקטובר חולל מהפיכה גם בחייו כמטפל, הוא מצא את עצמו, נענה מיידית לקריאה פנימית וחיצונית, לרוץ אל פי התהום,לעבר כל בור נפשי שאליו אנשים נפלו, כדי לנסות להציל ולחלץ. להיות "חובש נפשי". מאז טיפל בשורדי הטבח בעוטף ובמסיבה הנובה,במשפחות שכולות, בהורים ובנות זוג של לוחמים, במשפחות חטופים, ובלוחמים עצמם,הוא יוצא אתם למסעות עיבוד ברחבי העולם, ועוזר לאלה שיצאו מהמלחמה, להוציא את המלחמה מתוכם. בשיחה הרלוונטית לכל אדם בישראל, הוא מסביר כמה מעקרונות היסוד בדרך להחלמה, למה חשוב להפוך טראומה לזיכרון, איך לעזור לאדם קרוב שאנחנו מזהים את המצוקה שלו, מתי חשוב גם לדעת להרפות ולשחרר, מה חלקה של הקהילה והקבוצה בריפוי, ואיך להתמיר כאב - למשמעות