להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

כשאנחנו חושבים על התעללות, אנחנו בדרך כלל מדמיינים אלימות פיזית, צעקות, או פושעים מהסרטים. אנחנו לא מדמיינים את הגבר המושלם. זה שקונה פרחים, שמקשיב, שקורא את המחשבות שלך וגורם לך להרגיש שפגשת את הנפש התאומה שלך. או את האשה שאוספת לחיקה את הילדים שלך מהנישואים הראשונים, בהבטחה להיות האמא המושלמת גם עבורם… אבל לפעמים, האהבה הגדולה מהחיים הזו, היא בעצם מלכודת.

האורחות שלי בפרק הן הפסיכולוגית אפרת הראל היימן והעיתונאית איילת שני, שספרן ״יחסים מסוכנים״ הוא מדריך עמוק ומרתק - ששופך אור על תופעה רחבה בהרבה ממה שאנחנו משערים. 

 

בפרק היום נשרטט קווים לדמותה של ההתעללות הנפשית, השקופה, 

נדבר על הדרכים שבהן המתעלל מסווה את עצמו, על מניפולציות, על גזלייטינג, על השפה המתעללת, ועל האופן שבו אדם אחד מצליח לרוקן אדם אחר מה״עצמי״ שלו ומעצמאותו, וללכוד אותו ביחסי תלות הרסניים.

ננסה להבין למה זה עשוי לקרות לכל אחד, ובעיקר - מה עושים כדי להיחלץ ממערכת יחסים רעילה.  

 

למה כדאי לכם להקשיב לזה?  

לא רק בגלל שזה מרתק, כמו לצפות בסדרת טלוויזיה מעולה ולהגיד - ״לא יאומן שדברים כאלה קורים, שאנשים באמת מתנהגים ככה..

אלא דווקא בגלל הסטטיסטיקה - 

1 מכל 50 אנשים - הוא אדם עם הפרעת אישיות מהסוג הזה, 

ולא, לא מדובר בפושעים מהכלא, אלא בנרקיסיסטים ממאירים ופסיכופתים שחיים בינינו בחליפות,מחופשים לאנשים נורמטיביים.  

ובגלל שסוג ההתעללות הנפשית הזה נוכח בחיינו לא רק בזוגיות,  אלא גם ביחסי עבודה, ביחסי מרות, ביחסים בין הורים לילדים, וביחסים בין מנהיגים לבין העם… -

חייבים לדעת לזהות אותו. 

 

רוצים להיות בקשר? 

 

מוזמנים להירשם לקבוצת הווצאפ השקטה שלי, בה אני משתפת אתכם מדי פעם בתובנות, כלים ורעיונות שיעזרו לכם לטפח את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם -

לינק להרשמה - כאן 

 

בקרו באתר שלי - כאן 

 

פרטים על הסדנה שלי ״איך ממריאים מכאן״ בחודש ספטמבר - כאן 

 

פרטים על ה״תודו ליסט״ - כלי אימון - להגברת הטוב בחיינו -  כאן

מזמינה אתכם להיות לרגע פרפר על הקיר בקליניקה שלי. לא זבוב – אלא פרפר. כזה שמתבונן ברגעים העדינים, בסדקים שדרכם נכנס האור, ובאומץ הנדרש כדי להשיל קליפות ישנות. 

מה קורה שם בחדר הזה הפרטי של הטיפול הפסיכולוגי? 

 

והפעם - הסיפור של אייל, שהיה ״ילד טוב״ - נוח להוריו, ונוח למשפחתו, ונוח ל״שבט״, ונוח למסגרות. ואז הכיר את אהבת חייו, אישה שאיתה הקים בית ומצא את המקום הבטוח שלו.  דווקא שם, בתוך החיק הבטוח, הוא מרשה לעצמו להפעיל שריר חדש - את שריר היכולת להגיד ״לא״! אבל הויכוחים, ההתנגדויות, ההתנצחות - מכסה את האהבה באבק, כשהבית מתמלא במאבקי כוח על רצונות. 

בטיפול הוא מגלה מה מעניקה לו הווכחנות, אבל איזה מחירים היא גובה ממנו. 

האם יש אפשרות אחרת?

 

הערה חשובה -  

לאורך 25 שנה בקליניקה, זכיתי ללוות אנשים ברגעים הכמוסים ביותר שלהם. 

הסיפורים שאני משתפת כאן נולדו מתוך המסעות הללו, והגנת הפרטיות של מי שנתנו בי אמון היא הערך העליון המוביל אותי. לכן, חלק מהתכנים מתפרסמים באישורם ובברכתם המלאה של המטופלים. 

שאר הסיפורים עברו טשטוש והסוואה כה עמוקים – כולל שינוי נסיבות, מאפיינים ופרטי חיים – כך שהם מציגים תמה טיפולית אנושית וכללית, ואינם מייצגים אדם ספציפי או ניתנים לזיהוי בשום צורה.

 

רוצים להיות בקשר? 

 

מוזמנים להירשם לקבוצת הווצאפ השקטה שלי, בה אני משתפת אתכם מדי פעם בתובנות, כלים ורעיונות שיעזרו לכם לטפח את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם -

לינק להרשמה - כאן 

 

בקרו באתר שלי - כאן 

 

פרטים על הסדנה שלי ״איך ממריאים מכאן״ בחודש ספטמבר - כאן 

 

פרטים על ה״תודו ליסט״ - כלי אימון - להגברת הטוב בחיינו -  כאן

 

למה המוח שלנו מחווט להתמקד דווקא ברע, ואיך מודעות ותרגול יעזרו לנו לראות גם את הטוב בחיים? מכירים את זה שהעברתם מצגת מצוינת בעבודה, גרפתם מחמאות מכולם, אבל בלילה אתם לא מצליחים להירדם רק בגלל מבט ביקורתי אחד שקלטתם בזווית העין? בפרק הזה התארחתי בפודקאסט "עושים פסיכולוגיה" של הפסיכולוגית ד"ר מעיין בוימן משיטה, כדי להסביר בדיוק את התופעה הזו שנקראת "הטיית השליליות". מדובר בהטייה הפסיכולוגית המאפיינת את כל בני האדם ללא הבדל דת גזע ומין, הטיה שגורמת לכך שגירוי שלילי נתפס במוח שלנו במהירות וביעילות רבה מאד ונוטה לעקוף את יתר הגירויים במירוץ אחר תשומת הלב שלנו.  הבסיס של הנטיה הזו הוא כמובן מבנה המוח שלנו המחווט להיות רגיש לשלילי כדי לשמור על הישרדותנו. הנטייה הזו היא מה שגורם למחשבות שלכם לחזור שוב ושוב לידיעה המדאיגה שקראתם בחדשות, למרות שקרו היום גם לא מעט דברים נעימים… אבל החדשות הטובות הן שאפשר לתקן אותה. בפרק הזה נצלול אל האופן שבו המוח שלנו מחווט, ובעיקר, נלמד דרכים אפקטיביות ומהנות לאלף את הנטייה האוטומטית הזו, וללמוד לראות טוב יותר, גם את הטוב בחיים

רוצים להיות בקשר? 

 

מוזמנים להירשם לקבוצת הווצאפ השקטה שלי, בה אני משתפת אתכם מדי פעם בתובנות, כלים ורעיונות שיעזרו לכם לטפח את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם -

לינק להרשמה - כאן 

 

בקרו באתר שלי - כאן 

 

פרטים על הסדנה שלי ״איך ממריאים מכאן״ בחודש ספטמבר - כאן 

 

פרטים על ה״תודו ליסט״ - כלי אימון - להגברת הטוב בחיינו -  כאן

מזמינה אתכם להיות לרגע פרפר על הקיר בקליניקה שלי. 

לא זבוב – אלא פרפר. 

כזה שמתבונן ברגעים העדינים, בסדקים שדרכם נכנס האור, ובאומץ הנדרש כדי להשיל קליפות ישנות. 

מה קורה שם בחדר הזה הפרטי של הטיפול הפסיכולוגי? 

מה מתרחש בתהליך המיוחד שאנשים עושים - כשהם מחליטים להסתכל על עצמם, על החיים שלהם, על הבחירות שלהם, 

והם עושים את זה עם עוד אדם, בחדר סגור.  

אז בסדרה הזו, בתוך הפודקאסט הותיק שלי, אחת לכמה שבועות, יעלה כאן פרק קצר, ובו סיפור אחד מתוך מפגש.

רגע קטן של גילוי,

והזמנה גם עבורכם: 

לבדוק איפה הסיפור הזה פוגש את הסיפור שלכם?

 ואיזה תרגילים או שאלות תרצו אולי לשאול גם את עצמכם.

 

ועוד משהו חשוב -  

לאורך 25 שנה בקליניקה, זכיתי ללוות אנשים ברגעים הכמוסים ביותר שלהם. 

הסיפורים שאני משתפת כאן נולדו מתוך המסעות הללו, והגנת הפרטיות של מי שנתנו בי אמון היא הערך העליון המוביל אותי. לכן, חלק מהתכנים מתפרסמים באישורם ובברכתם המלאה של המטופלים. 

שאר הסיפורים עברו טשטוש והסוואה כה עמוקים – כולל שינוי נסיבות, מאפיינים ופרטי חיים – כך שהם מציגים תמה טיפולית אנושית וכללית, ואינם מייצגים אדם ספציפי או ניתנים לזיהוי בשום צורה.

 

רוצים להיות בקשר? 

 

מוזמנים להירשם לקבוצת הווצאפ השקטה שלי, בה אני משתפת אתכם מדי פעם בתובנות, כלים ורעיונות שיעזרו לכם לטפח את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם -

לינק להרשמה - כאן 

 

בקרו באתר שלי - כאן 

 

פרטים על הסדנה שלי ״איך ממריאים מכאן״ בחודש ספטמבר - כאן 

 

פרטים על ה״תודו ליסט״ - כלי אימון - להגברת הטוב בחיינו -  כאן

 

כפסיכולוגית שפוגשת אנשים לשיחה עמוקה, אני אישה שמילים הן החומר שאני מחליפה עם אנשים, גם ציטטתי פה לא פעם את אחד המשפטים האהובים עלי שאומר "לשיחה יש כוח להציל חיים", ואני באמת מאמינה בזה. אבל בפרק הנוכחי אני רוצה לטעון טענה הפוכה, שאולי תפתיע אתכם - היום נדבר על השיחה המרחיקה, המזיקה, ועל מצבים שבהם מילים יוצרות חומה במקום גשר. הכוכבת שלנו תהיה שיחת "יחסינו לאן" או שיחת "חייל שפר הופעתך", אותה שיחה שאנחנו יוזמים כשמשהו במערכת היחסים לא עובד לנו, ובעיקר כשאנחנו רוצים שהזולת ישתנה. האורחת שלי היא ד"ר אנאבלה שקד. שמעתי אותה אומרת פעם  "שכשמקשיבים לאנשים, כדאי לשים לב פחות למה שהלשון שבפה אומרת ויותר להסתכל על מה שהלשון שבנעל עושה", וידעתי ש"בינגו" - היא האישה שלי לשיחה הזו. ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית, מורה ומרצה מרתקת, מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר. בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש ״להחזיר את האומץ״ (הוצאת ״מודן״). בפרק היום נסביר למה יש פורמט מסוים של שיחות שפוערות תהום במקום לבנות קשר, ושהן חסרות תוחלת. נצביע על הסיבות הפסיכולוגיות שהופכות את השיחות האלה למלכודת שרק מרחיקה אותנו מהיעד.. אבל אל דאגה, לא נשאיר אתכם מיואשים – נציע חלופות נכונות יותר לקרבה ולשינוי שאתם רוצים לחולל. נלמד איך להקשיב יותר טוב ונדבר על המשוב שכדאי לתת לזולת כדי לגרום לשינוי המיוחל. תופתעו לגלות שזה לא בהכרח משוב מילולי – היום נדבר על פעולה במקום מלה 

מאז ומעולם אנשים סיפרו זה לזה סיפורים וגם הקשיבו, וזהו אולי המאפיין הבסיסי ביותר שמבחין בינינו לבין בעלי החיים – התודעה המספרת שלנו. העובדה שהמבנה הבסיסי של החוויה האנושית שלנו הוא מבנה סיפורי. היכולת לספר לעצמנו סיפור על החיים ועל עצמנו, היא מה שמעניק לדברים פשר ומשמעות, ועושה לנו סדר בתוך התוהו ובוהו. באמצעות הסיפור, החוויות והזכרונות שלנו הופכים מ״קבצי נתונים יבשים״ לפרקים בעלילה המפתחת של חיינו. ,גם הזהות שלנו היא לא "דבר" קבוע אלא סיפור גמיש ומשתנה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. בפרק הנוכחי נצלול לשיחה על האופן שבו סיפורים עוזרים לנו לחיות. ואני מקוה שהיא תשלח גם אתכם למחשבות על האופן שבו אתם מספרים לעצמכם את הסיפור שלכם.  האורחת שלי היא  אוריין צ'פלין –  היא סופרת שפרסמה כבר 6 ספרים, יוצרת תוכן, מלווה כותבים ואנשים שבונים הרצאות, היא אשה שמקשיבה לאנשים ויודעת לחלץ מהם סיפור, מעין מיילדת של סיפורים.  בשיחה מלב אל לב, אנחנו מדברות על הילדות בלינה קיבוצית משותפת, על הסיפורים שלמדה לספר לעצמה כדי להירגע, על מה היא אוהבת ללמוד מאנשים מבוגרים במיוחד (אנשים ״עתיקים״ כפי שהיא אומרת) ועל התפקיד שלה כמי שמקשיבה לעדויות שאנשים מפקידים באוזניה, (לעיתים עדויות קשות במיוחד)  על נחמה וחסד שיש בעצם ההקשבה, ועל האפשרות ליצור ״סוף טוב״ לעלילה, גם כשהיא נגמרת.  הפרק זמין בכל אפליקציות הפודקאסטים וגם לצפייה ביוטיוב

 

גם בתוך תקופה כזו, שבה המציאות נראית כאילו מישהו שפך עליה דלי של דיו שחור וסמיך, יש אנשים שמתעקשים להחזיק ביד דווקא טושים בכל הצבעים ולחולל באמצעותם שינוי של ממש. רובנו, כשאנחנו פוגשים כאב או פחד, רוצים "להשתבלל" ולהתכנס פנימה, אבל האורח שלי היום בחר להיות "אדם מגיב". הוא לוקח את הכאב של הזולת, מעביר אותו דרך הלב שלו ודרך המכחול, ומוציא אותו החוצה כפעולה של נחמה ואופטימיות בלתי נלאית  זאב אנגלמאיר – מאייר, קומיקסאי ואקטיביסט חברתי, שרבים מכירים גם דרך דמותה הפרועה של "שושקה". מאז ה-7 באוקטובר, הפרויקט העיקרי שלו הוא ה"גלויה היומית". מה שהתחיל כ"תלוש עידוד" קטן לבת שלו באותו בוקר, הפך ליומן ויזואלי לאומי מרגש. בפרק הנוכחי נצלול לתוך הכוח המרפא של היצירה והאמפתיה. נדבר על מאות הגלויות שצייר עבור החטופים, קורבנות הטבח והחיילים, ואיך הציור מאפשר לבקש משאלות ולדמיין "סוף טוב" גם לסיפורים הכי טראגיים. זו שיחה מעודדת, עצובה לרגעים, אבל יותר מצחיקה ומפתיעה ברגעים אחרים. דיברנו על הכוח המרפא של היצירה, ועל אמפתיה והזדהות. על האופן בו  הציור ליווה את רגעי המשבר האישיים ביותר שלו, כמו מחלת הכבד של בתו רותם, והפך לדרך לתקשר כשמילים כבר לא הספיקו. הפרק הזה הוא הזמנה לגדל תקווה כאקט של מחאה מול הגרביטציה של הייאוש.  בעולם שנעשה רווי שנאה, אנחנו זקוקים יותר מתמיד למישהו שיצייר לנו תקווה

אנחנו בתוכם של הימים האלה שבהן הנפש הישראלית מתעסקת בזכרון, בטקסים, בסיפורי עבר, במורשת קרב. אבל עבור רבים מאד - לא מדובר בזכרון, אלא בהווה מתמשך, במציאות יומיומית. מחקרים שנעשו על מצב הנפש הישראלית של אחרי ה - 7 באוקטובר -  מצביעים על כך שכמעט 30 אחוז מאזרחי המדינה מדווחים על תסמינים של פוסט טראומה.שליש מאזרחי המדינה. אחד מכל שלושה אנשים. אז היום, נצלול כאן לסיפור האישי של ירון, נציג אחד מתוך ה30 אחוז האלה. נצלול כדי להבין מה עובר על כך כך הרבה אנשים בתוכנו, ובעיקר כדי ללמוד מה כל אזרח במדינה שלנו יכול לעשות כדי ליצור סביבה תומכת ומקילה, כזו שלא מפעילה טריגרים, כאלה שעשויים להעיף את המוח חזרה לתוך האירוע הטראומטי שחווה. ירון אדל, הוא קצין חי"ר במילואים שנושא איתו פציעה שקופה ממלחמת לבנון השנייה. אבל דרך הסיפור שלו, נתרחב לסיפור של החוויה הישראלית.  ירון הוא מהאנשים הנדירים שהצליחו לתרגם כאב אישי עמוק לעשייה משמעותית וחדשנית למען אחרים, ולהפוך את החוויה הפרטית שלו לכוח המניע קבוצה שלמה. הוא יזם חברתי שהקים, בין היתר, את "הלם קלאב" - תנועה חלוצית שמובילה שינוי תרבותי ביחס לפוסט-טראומה בישראל. זו קהילה שבה פוסט-טראומטיים עוזרים זה לזה בשיקום הדדי, מתוך הבנה שדווקא מי שהיה שם יכול להושיט את היד המדויקת ביותר. בשיחה היום ננסה לשרטט קווים לדמותה של הפציעה הזו, שירון מסביר אותה כל כך בבהירות - כפציעת מוח. ננסה להכיר את החוויה האישית של אדם שסוחב את הפציעה הזו, המוחית, הנסתרת, זו שלא רואים מבחוץ.  איך זה נראה ומרגיש מבפנים? עבור אדם עם פוסט טראומה - מה זה אומר לעמוד בתור דחוס בין הרבה אנשים? או להיכנס לאצטדיון שיש בו משחק כדורגל? או לשמוע מוזיקה רועשת מהמסיבה של השכנים בקומה הראשונה? מה זה אומר להסתובב עם כלבה כפרטנרית לחיים? ואיך רובי, הכלבה, היא זו שהחזירה לו את היכולת לישון לילה רצוף? מה זה אומר להיות פוסט טראומטי בתוך מערכת זוגית? ובהורות? איך זה משפיע על היכולת לעבוד? האזנה לירון היא בעיני החובה האזרחית של כולנו, כדי שנדע איך לעזור אחד לשני, ואיך לשמור על הבית שלנו מבפנים. פרטים על עמותת "הלם קלאב" והעובדה הנפלאה שהם עושים, תוכלו למצו בלינק - https://helem.club/

פסח הגיע, החג הזה שבו אנחנו מספרים את סיפור יציאתנו מעבדות לחירות, והוא מגיע בימים שבהם רובנו מרגישים שהחירות מאיתנו והלאה, סגורים בתוך מחילות ובקרבת ממ"דים, בתוך מלחמה שאף פעם לא די לה. דאגה, תסכול וייאוש מאיימים להטביע גם את הנפש שלנו. בדיוק בנקודה הזו, בתוך הים, ביקשתי ממלכה פיוטרקובסקי להצטרף אליי לחברותא. מלכה היא אשת הלכה, אקטיביסטית חברתית ואשה שיודעת למצוא את הדיוק והמצפן המוסרי גם כששורר ערפל מוחלט. והיא גם חברה של הלב שלי. ביחד, אנחנו מזכירות לעצמנו כמה שנורקלים נפשיים, שעשויים לעזור לנו עם אספקת חמצן בימים אלה. ומגייסות לעזרתנו יצירות כתובות ונפלאות, וכמה דמויות מעוררות השראה שמזכירות לנו ש"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". בשיחה, שהיא לימוד משותף והשראה הדדית, אנחנו מערבבות כאן פסיכולוגיה ויהדות, כתבים מהמקורות לצד יהודה עמיחי, נורית זרחי, אתי הילסום לצד הלן קלר ונתן שרנסקי. עבורי, זו היתה שעה של הושטת יד-אחות, כזו שעוזרת לי למצוא שיווי משקל. מקווה שתמצאו את הדברים מועילים גם לדרך שלכם. 

האם תהיתם פעם עד כמה ה"איפה שאנחנו" משפיע על ה"מי שאנחנו"?  אחרי חודשים של מציאות ישראלית משוגעת, מלחמה שלא מפסיקה לפרוץ ושאלות קיומיות על איך ממשיכים לחיות כאן, החלטתי לצאת למסע. לא כדי להגר, וגם לא באמת באמצעות נתב"ג. בהשראת העיתונאי אריק ויינר וספרו "הגיאוגרפיה של האושר" , אנחנו יוצאים לבדוק האם האושר שלנו נובע רק מהפסיכולוגיה והגנטיקה, או שאולי הוא טמון פשוט בגיאוגרפיה? באקלים שבתוכו אנחנו צומחים, במה שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על החיים ועל איך נכון או מצופה מאתנו לחיות אותם.  התחנה הראשונה שלנו במסע היא יפן. בחרנו להתחיל דווקא ביפן, אולי כי היפני הטיפוסי הוא היצור הכי שונה מהישראלי הממוצע שכמעט ניתן לדמיין. השותפה שלי למסע היא האנתרופולוגית איילת אידלברג, מרצה, וחוקרת תרבויות ודתות של מזרח אסיה ומי שחיה בעצמה ביפן למשך מספר שנים. בשיחה שלנו אנחנו בודקות איך כמה כללי היסוד של התרבות היפנית משפיעים על הרווחה הנפשית - איך סדר וטקסיות מפחיתים חרדה (בניגוד מוחלט לבלגן הישראלי המוכר), איך החיים בחברה שבה הכלל חשוב יותר מהפרט משפיעים על ה"עצמי" ועל המרדף האישי אחרי האושר? מהו מושג ה"איקיגאי": התכלית שגורמת לאנשים לרצות לחיות עד גיל 100? ולמה בשפה היפנית אין מונח למלה "פרישה"? איך קבוצות קטנות של הסדרים כלכליים (מועדוני ה"מואי") מצילות אנשים מבדידות באי אוקינאווה? ולמה, אם יש מקום שבו תרצו להזדקן זה כנראה לא ב"משען רמת אפעל", אלא באיי אוקינאווה, איך העובדה שהיפנים יושבים על הרצפה או על רהיטים נמוכים, תורמת לבריאות ולחיוניות שלהם? לא פסחנו בשיחה שלנו גם על הפתולוגיות היחודיות ליפן כמו התופעה של מוות מתשישות בעבודה? או התאבדות בגלל שלא עמדת בציפיות ממך,  ומדוע למרות היופי, האסתטיקה והעובדה שמלה זו מלה, והסושי טעים בצורה יוצאת דופן - בכל זאת "העם היפני זה עם מדוכדך, אבל הם לא יודעים את זה", כפי שכתב פעם הפרופסור בן עמי שילוני. כמובן שלא הסתפקנו בשיחה הזו רק בלמידה אלא עסקנו גם בהשוואות (בכל זאת, ישראליות..) בחרנו למתוח "קווי תעופה" בין יפן לישראל בכל בנוגע לשאלות הגדולות שעולות בפרק. והענקנו גם ציונים לפי שלושה מדדים מחמירים כמו : מדד הקנאה: במה היפנים פשוט טובים יותר ואנחנו רק יכולות להסתכל עליהם בערגה?  מדד ההשראה: מה אנחנו באמת יכולות (ורוצות) לאמץ לתוך החיים שלנו כאן בישראל? מדד ה"לא תודה": אותם דברים שלא היינו מתחלפות איתם "גם לא בעד שלום", כמו שהילדים שלי אומרים. מוזמנים לשיחה מרחיבת אופקים בימים של צמצום, שתאפשר לכם גם לחזור עם כמה "מזכרות נפשיות" – רעיונות לפעולות והרגלים שנוכל ליישם גם בתוך חיינו, כאן במזרח התיכון המשוגע