להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

פרק 82: שיחה מלב אל לב עם מאיר שלו על הסבלנות הנדרשת כדי לגדל משהו - צמחים, ספרים, אהבות

יש תהליכים שלא ניתן להאיץ אותם, גם אם מאד נרצה. קוראים להם "תהליכי הצמיחה בטבע". אי אפשר לזרז את גדילתו של התינוק למתבגר, אי אפשר לדחוק בפקעת של הבצל שמתפתחת לה במעבה האדמה, שתוציא כבר את הפרח היפה שלה. גם תהליכי כתיבת ספר, ותהליכי הרקמה של מערכות היחסים שלנו - כל אלה דורשים שנפעיל את "שרירי הסבלנות שלנו". האורח שלי מאיר שלו, מגדולי הסופרים האהובים והמוערכים בארץ, מכיר את השריר הזה היטב ומפעיל אותו הן כסופר והן כגנן בגינת הבר שלו.  בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על האדמה שבתוכה צמח, על ילדותו, על המתנות הנפשיות שקיבל משני הוריו, המורים.  על יכולת ההתבוננות שטיפח מגיל צעיר. על תפיסת הזמן שלו וגם על חייו ברגעים אלה, קצת לפני שהוא חוגג 74

פרק 81: אחת משלנו! - שיחה עם דניאלה לונדון דקל על כנות והומור ועל האומץ לראות לעצמך

היום נדבר על כנות. על האומץ לתת ביטוי גם לרגשות ה"פחות פוטוגניים" שלנו. אלה שלפעמים אנחנו ממש מתביישים להודות בהם אפילו בפני עצמנו. רובנו משתדלים לשווק את חיינו המוצלחים, ואת בבואתנו שאין בה רבב. אנחנו חוששים לחשוף את הפגמים שלנו מפחד שנחווה דחייה, לעג, ביקורת, (וגם זה אנושי…). האורחת שלי היום היא אשה אמיצה, היא לא מפחדת לראות לתוך עצמה, היא כנה באופן שובה לב, וכל כך מעורר הזדהות. כבר שנים שהיא "מחטטת במניעים הכי אנוכיים של עצמה" לדבריה,באמצעות הקומיקס שלה, הטור הקבוע שלה ב"ידיעות אחרונות". הדברים שהיא כותבת ומאיירת. הקול שהיא משמיעה כאקטיביסטית. דניאלה לונדון דקל כותבת ומאיירת את הבטנה של החיים שלנו, לא את החליפה היפה שאנחנו לובשים החוצה. היא כותבת על קנאה ורכושנות, על חיי היומיום האפורים, על רעב ותשוקה לא ממומשת, על הגוף המאכזב שלנו, על המקומות שבהם אנחנו פאתטיים, על חרדת המוות, והאופן שבו היא מתארת את החוויה האנושית הוא תמיד מצחיק מאד, וגם מדמיע בו זמנית. מתחת לשכפ"ץ של ההומור היא מרשה לעצמה לבטא את האנושיות שלנו במלואה. היא תמיד כותבת וחוקרת את עצמה, היא הדמות הראשית אבל היא למעשה "אחת משלנו", כשם הספר הנפלא שלה.  בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על הרווחים שיש לך כשאת מעיזה לחלוק את האמת שלך, על הומור כחבל הצלה, על ילדות והתבגרות, בדידות וקשר, על כל ה"אנושי" שבנו

פרק 80 : איך לשוטט? שיחה עם חיים שוסטר על ”תרמילאות” בעולם ובחיי היומיום שלנו

איך אתם מטיילים? האם אתם מאלה שמכינים תוכנית מפורטת לכל שעה? באים עם תנאים מוכנים מראש? או יודעים לצאת להרפתקה ולזנוח את כל מה שחשבתם לגביה מראש?  חיים שוסטר הוא האורח שלי בפרק על "תרמילאות" ועל האפשרות לפתח שרירים של תרמילאי בתוך החיים שלנו. שוסטר הוא מומחה לדתות ותרבויות המזרח הרחוק אותן למד וחקר במשך שנים רבות. הוא חקר אותן דרך הרגלים, בעשרות המסעות המיוחדים שעשה למעל 120 מדינות ברחבי העולם. הוא סוג של "קולומבוס" פרטי כזה. בשיחה שתעשה לכם חשק לארוז - אנחנו מדברים על תרמילאות כדרך חיים, כמצב נפשי. על האפשרות לצאת למסע גם כשאתה מגיע ללפלנד וגם כשאתה צועד בפתח תקווה. על שמחת השוטטות. ועל למה כדאי שנלמד את עצמנו לחלום על המסעות שאנחנו מייחלים להם? ואיך עוברים מחלום למעשה 

 

פרק 79: איך לא לאבד תקווה? שיחה עם האלוף במיל’ יורם יאיר (ייה)

איך מגדלים תקווה? איך מצליחים למצוא קרן אור להיאחז בה ברגעי החושך המוחלט? מה עוזר לאדם לא לוותר, גם כשנראה שאפסו הסיכויים? הפרק הזה עולה בתפר שבין יום הזיכרון, ליום העצמאות, בתפר שבין עצב שאין לו מזור לשמחת התקומה והתקווה.  ניגוד שמאפיין את החיים של כולנו כאן, את החוויה הישראלית. האורח שלי הוא האלוף יורם יאיר. המכונה ייה. הערב הוא ישיא משואה בהר הרצל, על תרומתו האדירה לחברה הישראלית. מפקד נערץ, איש חינוך, פעיל חברתית, כיום הוא מכהן כראש עמותת "יחד למען החייל", ראש עמותת "אחרי", וראש עמותה המפעילה כפרי גמילה מסמים ואלכוהול. הוא האיש הכי אופטימי שאני מכירה, ממש מקרוב. כי זכיתי בו גם בתור חמי, האבא של בעלי והסבא של ילדיי. בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על רגעי המבחן הגדולים של חייו, על האסטרטגיות שעזרו לו להיכנס לשדה הקרב ולצאת ממנו שלם בגופו ובנפשו, על הכוח מציל החיים שיש לסיפור שאתה בוחר לספר לעצמך ולפעמים גם לאחרים. וגם על הרגע האחד והיחיד בחייו שבו הרגיש חסר אונים. הרגע שבו נשמעה דפיקה על הדלת, והמבשרים עמדו על המפתן לספר לו לעדנה אשתו - על כך ששלומית בתם, קצינת המבצעים של טייסת 113, נהרגה בתאונת מסוק בדרכה הביתה

פרק 78 מחשבה לדרך - לאן הלך הבכי? שיחה בין אמא ניצולת השואה, לבין ביתה, ”דור שני”

לקח לי הרבה שנים להבין שאני בעצם "דור שני", כי אמא שלי לא היתה ניצולת שואה קלאסית, היא לא עברה את שנות המלחמה במחנה ריכוז, אבל היא עברה אותם כפליטה נרדפת נאצים. לקח לי שנים להבין שיש איבר כזה בגוף החיים שלנו שאם קוטעים אותו, נשארים נכים לתמיד. לאיבר הזה קוראים "ילדות". מי שילדותה נקטעה בגיל שנה כשהפכה לפליטה במנוסה מתמדת, תגדל להיות אישה "קטועת ילדות", ולעד תישאר בתוכה גם הילדה המבוהלת. כשמלאו לאמי 80, לקחתי אותה בהפתעה לאולפן הקלטות כדי להקליט שיחה ביננו. רציתי מזכרת. תיעוד. רציתי לחבר כמה חלקים בפאזל. בחסות האולפן העזתי לשאול אותה באיזה אופן היא חושבת שהשואה עיצבה את האמא שהיא הפכה להיות לנו. "אני חושבת שהחרדה גרה אצלנו בבית תמיד, כמו שותף שלישי". הודתה אז באוזני לראשונה. מוזמנים לשיחה אישית בין אמא אחת ובת אחת, יש כאן סיפור ספציפי וחד פעמי, ויש כאן גם את הסיפור הכללי  - על האופן שבו חווית השואה ספוגה באדמת המדינה הזו, בבית הגידול של כולנו

פרק 77: איך לסדר את הבית? (וגם קצת את הנפש) - שיחה עם שירלי אבנון קרייזל, מסדרת בתים ומעצבת פנים

הפרק הזה עולה לשידור קצת לפני "ליל הסדר", בימים האלה שבהם היהדות שולחת אותנו לעשות סדר. גם בבתים שלנו, וגם בנפש פנימה. לבער את החמץ, להיפרד מהישן ולהתחדש.  זו הזדמנות מצוינת לחקור את שני מושגי היסוד האלה בחיינו - סדר וכאוס, ואת מערכת היחסים שלנו עם הסדר בבתים שלנו. גם ברמה המעשית, וגם ברמה המטאפורית, כי מערכת היחסים שלנו עם הבית,  דומה מאד למערכת היחסים שלנו עם הגוף שלנו, והיא אחת ממערכות היחסים הבסיסיות והמשמעותיות שלנו. אנחנו חולמים על הבית המושלם, הנחשק, המסודר תמיד, הסוחט מחמאות, ומתאכזבים מהבית ה"מציאותי" שלנו, זה שרחוק מאד מהתמונות במגזינים.  אנחנו יורדים על עצמנו לא פעם, על האופן שבו אנחנו לא מצליחים לתחזק אותו. האורחת שלי, שירלי אבנון קרייזל עבדה שנים רבות כמרפאה בעיסוק, וכיום היא מעצבת פנים ומסדרת בתים. היא האישה שמזעיקים כשהבית עולה על גדותיו ומאיים להטביע את יושביו. בימים אלה יוצא הספר שלה "הבית האופטימי" ובשיחה מרתקת היא מספרת לי מה למדה על נפש האדם, במסעות שלה לתוך הבאלאגן של אחרים. מה מספרים הבתים שלנו על האישיות שלנו? למה כל כך קשה לנו להיפרד מחפצים? מה צריך לעשות כדי ללמוד לסדר נכון? ואיך לחיות בשלום גם עם הבאלגן שמרכיב את חיינו? שיחה אופטימית שתעשה לכם חשק לרוץ ולסדר 

פרק 76: איך להתמודד עם משברים נפשיים? - שיחה עם ד”ר אורן באר, פסיכיאטר בגובה העינים

היום נדבר על הנפש, על בריאות נפשית ועל רפואת הנפש. האורח שלי הוא אמנם רופא נפש - פסיכיאטר, אבל מחזיק בדעה שאין מחלות נפש, ושהנטיה הממסדית להצמיד תווית של אבחנה ומחלה למשברי הנפש שלנו, מרחיקה אותנו מהאפשרות לראות את האדם השלם ולעזור לו להתגבר על המשבר. ד"ר באר צמח בתוך הממסד הפסיכאטרי,היה סגן מנהל מחלקה בבית חולים לב השרון, ובשנים האחרונות משמש פסיכיאטר ב"בית מאזן", מרכז מיוחד במינו שהוקם כדי לטפל באנשים שעוברים משבר נפשי אבל לא באמצעות אשפוז במוסד פסיכיטארי אלא בפורמט אחר, בבית, בתוך יצירת מעטפת של קהילה תומכת. מהי אם כן בריאות נפשית? מהם משברים פסיכוטיים? מה עוזר לנו לצלוח תקופות משבריות? מה תפקידן של תרופות והאם אפשר בלעדיהן? מה מקדם בריאות נפשית ואיך לטפח אותה

פרק 75: איך ללמוד לבקש עזרה? שיחה עם ד”ר ליאור צורף על בדידות וקשר, ועל חוכמת ההמונים

היום נדבר על אחד משרירי הנפש החשובים ביותר לבריאותנו הנפשית והפיזית : על "שריר היכולת לבקש עזרה". להגיד - "אני לא יודע, תעזור לי ללמוד", להגיד :"אני מרגישה לבד, תושיטי לי יד ". כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, כתב נתן זך , אבל הרבה אנשים מתקשים לבקש את זה, במיוחד בעידן הנוכחי ששולט בו המיתוס של האדם כיצור אינדבידואליסט, כזה שהמנטרה הפנימית שלו היא "אני לא צריך אף אחד, אני אדם עצמאי". רבים מעדיפים לתת מאשר לבקש או לקבל, אולי בגלל שבקשת עזרה מחריפה את תחושת התלות שלהם, ונתפסת עבורם כסוג של חולשה או פגם.  אז הזמנתי את ד"ר ליאור צורף לשיחה. הוא אדם שהפך למומחה בהתייעצות, בבקשת עזרה, חוקר של "חוכמת ההמונים". אבל הוא לא התחיל ככזה,  את רוב שנות הילדות ילדותו בילה לבד, מעמיק ומגלה את עולם המחשב שריתק אותו, אבל כמעט בלי חברים. את תחושת הבדידות וה"אחרות" שלו, הוא סחב גם לתוך שנות העשרים המאוחרות שלו, עד שיום אחד. דברים התחילו להשתנות. ניהלנו כאן שיחה אישית ומרגשת על ילדות ובדידות, על החוויה של ילד שעובר נידוי או חרם ועל האופן שבו היא מעצבת את חייו, על בישנות חברתית ועל איך מתגברים עליה, על האופן שבו נבנה ביטחון עצמי, על למה חשוב כל כך שנדע לבקש עזרה, מאדם אחד,  אחר כך עוד אחד, ולפעמים גם ממש מההמונים

פרק 74 : איך להזדהות עם הזולת בלי לכאוב? - שיחה עם הסופרת צרויה שלו, על משפחה, חיים וכתיבה

צרויה שלו קראה לספר האחרון והחדש שלה "פליאה". היא מדברת בו על היומיום, הלכאורה מאד לא-פלאי. היא חוקרת בו את החיים שלנו ואת האופן שבו הם נפרשים ומתגלגלים, לעיתים רחוק כל כך ממה שקיוינו או ניסינו לעשות מהם. כמו ביתר הספרים שלה, צרויה משרטטת את מצב האדם ואת מערכות היחסים המשמעותיות בחייו. היא מתארת את המאמץ האנושי "להתמשפח". להחזיק במבני הקשר המשפחתי, למצוא בהם נחמה, לעשות את הפשרות הנדרשות. צרויה שלו היא סופרת ישראלית, אהובה ומוערכת מאד בישראל ובעולם, ובשיחה מלב אל לב, אנחנו מדברות על הדאגה לשלומם של הקרובים לנו ועל הנטיה להזדהות יתר עם כאבי הזולת, על חרטות ועל האופן שבו הן משתלטות על סיפור חיינו, על מה שצרויה קוראת לו "הפרכוס המשפחתי"  - הניסיון הנואש הזה לספק את הצרכים של כולם, 360 מעלות מסביבי

פרק 73: התוכנית ”שאלות אישיות” עם שירלי יובל-יאיר בגלי צה”ל

והפעם פרק הפוך - היה לי לכבוד להיענות להזמנה של גלי צה"ל ולהתארח לשעה בתוכנית של שמעון אלקבץ בפרק הזה אני מספרת עלי קצת עלי -  על הבית שבו גדלתי, על מה שלקחתי משם, על הילדה שהייתי, על התנועה שלי בין הפסיכולוגיה למוזיקה ולכתיבה, נשאלתי על תחושות החמצה ועל חרטות, ועל מה לדעתי חשוב לנו כדי לעבור את החיים האלה בתחושה של מימוש ומשמעות.  ועשינו גם סדר חשוב במה זה בכלל פסיכולוגיה חיובית, וגם בטעויות שיש בתפיסה של המושג הזה כמו (למשל המחשבה שמדובר בהזמנה להיות חיובי, כל הזמן)