להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

פרק 40: גם אופטימית וגם מפוכחת: שיחה עם העיתונאית לינוי בר גפן המטפלת בבן זוג שהפך לנכה סיעודי - על איך מגייסים כוחות אחרי שהחיים התהפכו עליך

כשלינוי הייתה ילדה היא זוכרת את אבא שלה מזהיר אותה :" לינוי! לא לאבד עשתונות". הילדה הקצת מרחפת הזו, שהיתה תמיד שוכחת מפתח, למדה די מהר איך לפרוץ הביתה דרך התריסים, אח"כ  בתור עיתונאית חוקרת ואמיצה היא נתקלה לא פעם בדלתות סגורות והן לא איימו עליה. להיפך, היא אהבה לתת להן פייט. בתור תחביב היא גם התאמנה באיגרוף, אבל שום דבר לא באמת הכין אותה למלחמת העולם הפרטית שלה, זו שתפרוץ כשהיא תהיה בת 35, בהריון מתקדם, כשברגע אחד בעלה האהוב יעבור אירוע מוחי קשה ויהפוך לנכה סיעודי שתלוי בה. ילד נצחי

בחודשים הראשונים היא כמעט טבעה באוקיינוס של צער, אבל לרגע אחד לא הפסיקה לפעול, מקדישה את החיים שלה לתהליך השיקום של בעלה. את הכאב הפרטי שלה ואת השיעורים שלמדה בדרך היא הפכה לעשייה משמעותית, למפעל חיים של עזרה. החברה שהקימה: "חמ"ל בר גפן" מספקת מעטפת של תמיכה עבור כל מי שהתהפך עליו עולמו בעקבות מחלה או תאונה 

ישבתי אתה לשיחה מרגשת בצורה יוצאת דופן, על אהבה וחמלה, על היכולת למצוא כוחות ומשמעות, על גבורה יומיומית וגם על בדידותו של מי שמטפל באדם חולה

פרק 39 : גם בחוץ וגם בפנים : שיחה עם -אלון מאיר, צלם טבע ומורה, על איך השדה מאחורי הבית תורם לבריאות שלנו

מחקרים רבים מצביעים על התרומה האדירה שיש לשהות בטבע - לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. "אדם הוא בר מזל, אם בתור ילד יש לו "מקום מיוחד" ללכת אליו :  איזה חורש, יער או שדה מאחורי הבית. זה כמעט כמו המזל שיש לך אם נולדת למשפחה מאושרת"  כותב חוקר הטבע ריצארד מקארתי בספר הזכרונות שלו. הפרק הנוכחי מוקדש לאפשרות לצאת לטבע הזמין לנו, זה שמאחורי הבית, כזה שלא מצריך דרכון כדי להגיע אליו.  לצורך השיחה נסעתי לשמורת עין אפק, ל"מקום המיוחד" של האורח שלי  - אלון מאיר, צלם טבע ומורה לשל"ח. השמורה הזו בפאתי קרית מוצקין היתה מגרש המשחקים של ילדותו, שם הוא גילה את העולם שבחוץ, ולא פחות מזה, את העולם הפנימי שלו. כיום הוא מלמד ילדים ומבוגרים לפתח מחדש את הסקרנות לשדה

פרק 38: גם לנצח וגם להפסיד: שיחה עם המדליסט האולימפי אריק זאבי - על חוסן נפשי, ועל איך קמים מנפילות

כולנו אוהבים להצליח ולטעום את טעמו המתוק של הנצחון. אבל החיים משובצים תמיד גם בהיפך - בכשלונות, הפסדים וטעויות.  אחד השרירים החשובים לבריאותנו הנפשית הוא השריר שעוזר לנו לקום אחרי שנפלנו. קוראים לזה "חוסן נפשי". איך מטפחים אותו?  בשיחה מלב אל לב, עם אריק זאבי, המדליסט האולימפי ומגדולי הספורטאים הישראלים, הוא מספר לי על רגעי נצחונות מזהירים וגם על ההפסד הצורב שלו באולימפיאדת לונדון, על האופן שבו התמודד עם הכישלון, על דמעות והבעת רגשות, על רוח הלחימה שבוערת בו וגם על השקט הנפשי והיכולת לא להגיב, שמאפיינים את האיש שכל מי שמכיר אותו מעיד - עם אריק אי אפשר לריב

פרק מס 37: גם חרדה וגם הרגעה: שיחה עם ד"ר ענת כרם אנג'ל על הביולוגיה של החרדה ועל איך מרגיעים אותה

והעיקר והעיקר לא לפחד כלל - מציע לנו השיר המפורסם ומנסה לעודד אותנו כשאנחנו עומדים על גשר צר מאד,  אבל האמת היא שפחד, דאגה, חרדה  - הם רגשות אנושיים בסיסיים שכולנו מכירים. בתקופות משבריות הם מתגברים. ד"ר ענת כרם אנג'ל היא ביוכימאית שמכירה את הנושא גם באופן אישי, כמי שסבלה בשקט מהתקפי חרדה כבר בגיל עשר. אחרי שנים רבות של קריירה אקדמית שבמהלכה שאלה שאלות מדעיות על גוף האדם, היא חזרה הביתה כדי לטפל בבנה בן ה13, שהחל גם הוא לסבול מהפרעת חרדה. חמושה גם בידע המחקרי והמדעי שצברה כל השנים, על הקשר של הגוף והנפש - היא פיתחה שיטת טיפול ייחודית. ניהלנו שיחה מרתקת על פחדים ועל הבושה והבדידות שכרוכים בהם, על הביולוגיה של הסטרס ועל מערכת פיזיולוגית נפלאה שיש לכולנו - מערכת הרגעה, שאפשר ללמוד להפעיל אותה

פרק מס 36 : גם עין בוכה וגם עין צוחקת - שיחה עם השחקנית נועה קולר - על הומור עצמי, ועל איך הוא עוזר לנו לשרוד.

הציטוט המפורסם "קומדיה - היא טרגדיה פלוס זמן". מזכיר לכולנו שהומור מאפשר לנו לקחת מרחק מהחוויה, הוא נותן לנו פרספקטיבה. בתקופות משבריות זה הופך לאתגר מורכב במיוחד - להצליח לשמור על המבט הקומי, כדי להחזיק את הראש מעל למים.  השחקנית נועה קולר, היא מאלה שיודעים לעשות את זה. כמעט בכל דמות שהיא מגלמת שזורות יחד שתי העינים האלה שמביטות על אותה סיטואציה - עין אחת צוחקת ועין שניה בוכה. נפגשנו לשיחה על האופן שבו אפשר לאמן את שריר המבט הכפול הזה, ואיך זה עוזר לה לשרוד את היומיום. ושוחחנו על עוד ניגודים המתקיימים בעולמה של מי שזכתה בפרס אופיר (המקביל ל"אוסקר" ) אבל חייה מתנהלים גם בין הכביסות, לילדים, לחומוס המשפחתי.  על חרדת הבמה שתקפה אותה, ועל המחירים שאתה משלם כשהמשאלה שלך היא להיות הכי הכי 

פרק 35 : גם לנוח וגם לנוע : שיחה עם המשוררת מיה טבת דיין שכבר הספיקה לחיות ב30 בתים וב4 יבשות, על המושג "בית" ועל האפשרות לטעום צורות חיים אחרות

משבר הקורונה שלח את כולנו "הביתה". האם זה אומר שאנחנו גם מרגישים "בבית"?  הזדמנות מצוינת לחקור גם את ההיבטים הנפשיים של המושג הזה - מה זה אומר להרגיש שאני נמצא במקום שלי? האם אפשר לחיות חיי נדודים ובכל זאת להרגיש בבית בכל מקום?  מיה טבת דיין היא משוררת וסופרת שמקדישה את חייה לחקר אישי של השאלה הזו, הן בכתיבה שלה, ובעיקר באופן שבו היא בוחרת לחיות מתוך תנועה מתמדת.  שיחה על אחיזה והיצמדות לזכרונות, חפצים, מקומות וקריירה. על האופציה לשחרר ולנוע הלאה, על געגועים ונוסטלגיה ועל האופן שבו הילדות שלנו, המשפחה שבתוכה גדלנו, היא סוג של בית פנימי שאנחנו נושאים אתנו תמיד

פרק 34 : גם קודש וגם חול - שיחה עם דב אלבוים, סופר ומרצה לפילוסופיה יהודית - על האפשרות להיות חילוני ולהאמין באלוהים, ועל תהליכי שינוי, תשובה וסליחה

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור - הם ימים מיוחדים בלוח השנה היהודי, המכונים "עשרת ימי תשובה". הם נתפסים כתקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתהליכי שינוי ותיקון. דב אלבוים הוא אדם שהביוגרפיה האישית שלו גדושה בתהליכים כאלה. הוא  נולד למשפחה חרדית ירושלמית, בןהזקונים הצעיר מבין תשעה ילדים. למרות שנחשב לעילוי בישיבה שבה למד ובין  דפי הגמרא שלו היה מחביא שירי אהבה שכתב לאלוהים, החליט בגיל 17 לעזוב את העולם החרדי, ולבחור בעצמו את הדרך שלו.  אולי שמע איזו קריאת "לך-לך פנימית" שעזרה לו לעשות את השינוי ההוא, והובילה אותו לבנות לו נתיב ייחודי, כזה שמשלב כמה עולמות רוחניים שחיים יחד בתוכו, זה לצד זה. הוא סופר, עורך, עיתונאי, מנחה טלוויזיה ומרצה לפילוסופיה יהודית, ומי שמגדיר את עצמו "אדם חילוני שמאמין באלוהים". נפגשנו לשיחה מרתקת על האומץ לעשות שינויים, על היכולת לעזוב מקום בלי לפטר אותו או להתנתק,  ועל המובן העמוק של תהליכי תשובה וסליחה

פרק 33 : גם בודהיזם וגם גלידריה - שיחה עם דר' נעמה אושרי, על בודהיזם בחיי היומיום, ועל האפשרות ללמוד לשהות בתוך הרגע הנוכחי

לפני כמה שנים קראתי את תוצאותיו של סקר שגרם לי לחשוב אחרת לגמרי על הזמן החולףועל התבגרות. בסקר בדקו כמה פעמים צוחקים ילדים בגילאי הגן בכל יום, והשוו את זה למצב אצל מבוגרים. התוצאות היו מדכדכות למדי, לפחות מבחינתי כאדם בוגר : ילדים צחקו בין 300 ל 400 פעמים בממוצע, מבוגרים -בין 10-15. יש בוודאי מספר סיבות לנשירת הצחוקים שאנחנו חווים עם ההתבגרות שלנו, אבל בעיני - אחת המשמעותיות שבהן היא שכמבוגרים אנחנו כמעט ולא נמצאים ב"כאן ועכשיו". רוב הזמן אנחנו עסוקים בטרדות ופחדים עתידיים או בגעגועים נוסטלגיים או תחושות החמצה לנוכח העבר. בפרק חגיגי, בפתחה של שנת תשפ"א הזמנתי את דר' נעמה אושרי, מורה לתורת הנפש הבודיהיסטית, כדי לשוחח אתה על האפשרות לחזור ולאמן את השריר הזה שהיה לנו בילדותנו - וללמוד לשהות בתוך הרגע הנוכחי. שיחה אישית על מסעה של נעמה, ועל חומרי היסוד של החיים  - אהבה, משפחה וזוגיות, פרידה ומוות. על היכולת להכיר תודה על "היש" בחיינו וגם לזכור את ארעיותינו.   ועל האפשרות לתרגל בודהיזם בכל מקום - גם בגלידריה

פרק 32 : גם "קול פעמונים" וגם "ז'אן דארק" : שיחה עם המוזיקאית אחינועם ניני על האומץ להשמיע קול ועל איך מגדלים אותו

היום נדבר על האומץ להשמיע קול, ללכת עם האמת שלך גם אם היא לא פופולארית, וגם אם יהיה לה מחיר. להגיד את הדבר הזה שאחרים רק מרגישים אבל לא מעזים להודות בו. זה אומץ נרכש ואפשר לגדל אותו. הזמרת אחינועם ניני יודעת על זה דבר או שנים. יש לה קול פעמונים מלטף, אבל בשביל סיבה טובה, היא תהפוך בן רגע לזאן דארק אמיתית. נפגשנו לשיחה מרתקת על ההעזה הבלתי מתפשרת להשמיע קול אותנטי,  על ביקורות טובות ורעות, על זוגיות ואהבה, על דיכאון אחרי לידה, ועל השילוב המיוחד שיש בה של לב רחב ופתיל קצר

פרק 31 : גם אבא וגם בן - שיחה עם האלוף במילואים דורון אלמוג - על השיעורים הגדולים שלמד מבנו ערן ז"ל, שסבל מאוטיזם ופיגור, על אבהות ועל היכולת לגדל תקווה

נהוג לחשוב שילד צריך מבוגר על ידו על מנת להתפתח, וזה כמובן נכון, אין על כך עוררין. אבל גם ההיפך נכון - גם מבוגר צריך ילד לידו, על מנת להתפתח" -את השורות הנפלאות האלה מצאתי פעם מקופלות בכתביו של הפסיכיאטר לנג, ומאז הן מלוות אותי. ההורות היא אחד ממסעות ההתפתחות המרכזיים בחיינו, אנחנו גדלים כשאנחנו מגדלים.  בשיחה מרגשת במיוחד מספר לי האלוף במילואים דורון אלמוג, על האופן שבו הקשר שלו עם בנו ערן (ז"ל) שסבל מאוטיזם ופיגור, שינה את חייו.  "הוא אף פעם לא קרא לי אבא, ולא אמר מלה בחייו, אבל הוא המורה הגדול של חיי" הוא אומר. שיחה על חיבוק אבהי, על חוסן נפשי ועל הבחירה להקדיש את החיים לעשייה למען האנשים החלשים ביותר בחברה