להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

פרק 96: איך להתבונן על העולם בעינים של ילד? - שיחה עם המאייר דוד פולונסקי, על אמנות ויצירה

כשהיינו ילדים ציירנו. זה היה כמו לשחק בכדור או לבנות ארמונות בחול, כמו לרוץ, כמו לרקוד, כמו לנשום. צבעים וטושים היו בסביבה שלנו ואנחנו השתמשנו בהם בטבעיות. עשינו קשקוש בלבוש, ציירנו בית ושמש ולב, צירנו כי נהננו, כי זו היתה דרך להעסיק את עצמנו, ולפעמים ציירנו כדי לבטא משהו. משהו שעוד לא היו לו מילים, אבל היו לו צבעים וצורות. אח"כ גדלנו ונהיה קצת מסוכן להתעסק עם ציור, בעיקר אם אנשים סביבנו אמרו שאנחנו "יוצאים מהקווים" או שיצא לנו מכוער. אח"כ גדלנו עוד קצת, נהיינו יעילים, והתרחקנו עוד מהאפשרות לשהות בתוך מרחבי הדמיון והצבע. האורח שלי בפרק התחיל לצייר כילד, ומעולם לא הפסיק. הוא איש שרוכן על הדף הריק, זה שבמרחבי הדמיון שלו, וזה שעל שולחן העבודה, וממלא אותו בדימויים, בתנועה, בצבע, כשהוא מאייר את העולם בכישרון הנדיר שלו. דוד פולונסקי הוא בעיני גדול המאיירים בישראל, תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול יצירתו מוצגת במוזיאון תל אביב בימים אלה ובשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על האפשרות לשמר את המבט המתפלא מול העולם, על "שריר השוטטות" החשוב כל כך עבור אנשים יוצרים, על איך שפת הגוף שלנו מסגירה את מצבנו הרגשי, על הגירה ועל ישראליות, ועל נפש האמן שיש בנו

פרק 95: איך לנדוד וגם לשמור על הבית? שיחה עם פרופ’ רונית קרק

שמעתם את המושג "נוודות דיגיטלית"? אחד המושגים החמים ביותר של עולם העבודה החדש, העידן הטכונולוגי הוליד צורת עבודה חדשה. אפשר להיות נוכח ורחוק - בו זמנית,  קח לך מחשב/ סלולרי או את הענן הדיגיטלי שלך - וצא לעולם הגדול, מכל מקום תוכל להמשיך גם לעבוד ולהתפרנס. אבל המגבלה הטכנית שהיתה קיימת שנים עברו היא לא המגבלה היחידה שמונעת מרבים מאתנו לחיות חיים שיש בהם יותר תנועה. תמיד יש גם את המגבלה של תנאים מסוימים, ומגבלות פסיכולוגיות כמו הפחד לזוז, היצמדות לשגרה, או המחשבה שזה בלתי אפשרי עבורי. עוד לפני שהמציאו את המושג נוודות דיגיטלית -האורחת שלי לפרק הנוכחי כבר בנתה לעצמה תוכנית עבודה שאפשרה לה לנדוד ויצרה מתכון מיוחד. היא קוראת לעצמה - נוודית עם בית. פרופסור רונית קרק היא ראשת המגמה החברתית-אירגונית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. והיא גם מומחית בינלאומית לתחום של מנהיגות ומגדר. בחיים שלה יש גם קביעות ומחויבות, והמון עשיה ואחריות,  ולצד זה גם המון חופש ותנועה, ומעברי גבול חוצי גבולות. בחיים שלה יש בית ושורשים, וזוגיות ושלושה ילדים, ועצי זיתים בחצר וכלבים וחתולים -  וגם מטוסים ואוניות ואכסניות ובטח גם אוהלים וגם סתם שמים מלאי כוכבים שמרגישים כמו תקרה טובה ומגנה.  מוזמנים לשיחה מרתקת על האפשרות להצמיח כנפיים בלי לוותר על השורשים

פרק 94 : איך לתקן עוולות? איך להאיר בתוך החושך?- שיחה עם מלכה פיוטרקובסקי, לוחמת לזכויות אדם, ואשת הלכה

יש מהפכנים שעוזבים מולדת, שוברים את הכלים, מוחקים פרק קודם וכותבים פרק חדש לגמרי.  ויש מהפכנים מסוג אחר - אלה שנשארים בבית ונלחמים לתקן את  מה שהתקלקל בתוכו. מבפנים.  האורחת שלי, מלכה פיוטרקובסקי שייכת לזן הזה.

במובן הזה, זו גם תמצית היהדות בעיניה "אפשרות תיקון המעשים שעשינו, או העוול שחלילה גרמנו, הוא אחד הדברים הכי משמעותיים במסורת היהודית", היא אומרת.  לאורך השנים היא עמדה לא פעם מול עוולות אנושיות ופגיעה בזכויות אדם, שנעשו בשם ההלכה כביכול.  והיא לא יכלה לשאת את זה 

לכן כאשה מאמינה, גם באלוהים וגם בתורה כתורת חיים - היא הלכה ללמוד לעומק את ההלכה,  להכיר את השפה שבתוכה גדלה, על בורייה. וכבר שנים רבות שהיא נחשבת לאשת הלכה, המשיבה לשאלות הלכתיות המופנות אליה.  בשנת 2015 נבחרה להשיא משואה בטקס יום העצמאות בשל היותה פורצת דרך בתחום לימוד התורה של נשים.  היא מחנכת ומרצה, בעלת תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן,  וממקימות "פורום תקנה" לטיפול בתלונות על פגיעות מיניות בציבור הדתי-לאומי. היא אשה שמקדישה את חייה לבנית גשרים, והכשרת הלבבות. ניהלנו שיחה מלב אל לב  על האומץ להשמיע קול, לשנות, ולהשתנות, על האפשרות  לאהוב מישהו בכל מאודך, ולהתווכח איתו באותה מידה.  על ההכרח להתאים הלכה למציאות,  ועל היהדות כתורת נפש 

פרק 93: איך לנקות רעלים? שיחה עם אומינה על יכולות הריפוי הטבעי שלנו, על הפרזה ועל יכולת תיקון

היום נדבר על הפרזה ותיקון, על הדברים האלה שאנחנו מגזימים בהם (שלא בטובתנו..) על נזקים שאנחנו מחוללים לעצמנו ועל היכולת לתקן אותם. על הרעלים שאנחנו צוברים, ועל האפשרות לנקות אותם בכוחות עצמנו. האורחת שלי לשיחה היא אומינה, כבר מעל ל20 שנה שהיא חוקרת את יכולת הריפוי הטבעית שלנו .היא בוגרת של "המכון לתזונה משולבת" ("Institute for Integrative Nutrition") בניו יורק, ומי שהביאה לארץ את המודעות לסופרפוד- מאכלי העל. אומינה היא גם בוגרת של מסעות חובקי עולם ותרבויות. של חיים שנעים על הקו שבין הבית שלה בקוסטה ריקה, לבית שלה בישראל. בסיפור חייה, בוודאי בשנים הראשונות היו לא מעט הפרזות. ובגירסה הבוגרת והאחראית שלה - היה הרבה תיקון. היא מהאנשים שאוהבים חוויות קצה, ואפילו זקוקים להן כדי להרגיש חופש וחיוניות. כשהיתה צעירה חוויות הקצה שלה היו לא מבוקרות, מסוכנות לפעמים, ועשו גם נזק. בגיל עשרים וקצת היא התחילה לשלם על ההפרזות האלה, ובגדול. כשהגוף צעק, כשמערכת העיכול שלה קרסה, היא הבינה שמשהו עמוק מאד חיב להשתות ויצאה למסע חיים של ריפוי ושיקום המערכות. היום היא מלמדת עשרות אלפי אנשים איך לנקות רעלים

פרק 92 : איך נרגעים? הכירו את עצב הואגוס - המתג שמפעיל את מערכת ההרגעה הגופנית/נפשית שלכם. אורח: פרופ’ יורי גדרון

בעידן שבו הפכו הדיכאון והחרדה למגפה עולמית, תעשיית התרופות בפריחה ונראה כאילו הציפרלקס תפס את מקומם של הלחם והמים בתזונה הבסיסית של אנשים – כולנו מבקשים קצת שקט!!  אנחנו רגילים לחשוב שחוויה של מתח נפשי מגיעה ממקור פסיכולוגי- כתוצאה מהמחשבות, הדאגות, הרגשות הקשים והעצובים שלנו - וזה בהחלט נכון, אבל בזמן שהנפש סוערת מתרחשים בגוף שלנו תהליכים פיזיולוגיים המשקפים את חוסר השקט הזה וגם מגבירים אותו. אם הייתי אומרת לכם שיש לכם בגוף מערכת ההרגעה פנימית שיש לה מתג, מעין לחצן שמפעיל אותה- לא הייתם רוצים להכיר אותו? להבין איך הוא פועל? למתג הפלאי הזה קוראים - עצב הואגוס. בפרק הנוכחי אנחנו משרטטים קווים לדמותו ומציעים גם טכניקות ופעולות שתוכלו לעשות כדי ללמוד להפעיל אותו ביעילות. האורח שלי לשיחה פרופסור יורי גדרון, מדען בתחום הפסיכולוגיה הרפואית, חוקר כבר שנים את האופן שבו הפעלה מיטבית של עצב הואגוס קשורה לבריאות הפיזית שלנו ולאריכות ימים.  איך לנהל מצבי לחץ? מהו ויסות רגשי באמצעות תהלכים גופניים? מהי דלקתיות ואיך עצב הואגוס עוזר לנו להוריד אותה? רעיונות וטכניקות שיעזרו לכם להבין איך באמצעות הפעלת הגוף אתם יכולים לצנן גם את הלהבות הנפשיות 

פרק 91 : איך לחזק את שרירי היזמות שלנו? שיחה עם יובל אברמוביץ, סופר, שחקן, יזם ומגשים חלומות סדרתי

יש אנשים שאוהבים להכין לעצמם רשימות. ואני לא מתכוונת ל"תודוליסט" הרגיל העמוס במשימות של "צריך ל…" . אני מדברת על רשימת חלומות, משאלות, תוכניות לעתיד. דברים שנרצה לממש, רשימות שמשובץ בהן כל מה שגורם לנו להסתכל קדימה בחיוך, לחכות לעתיד ולקוות לו. האורח שלי בפרק הנוכחי, מכין לעצמו רשימות כאלה מאז שהיה בן 16, ותאונה שינתה את חייו ברגע אחד. כששכב במטה משותק למשך שנה, נהג לכתוב במחברת שלו - תוכנית מפורטת של כל מה שהוא מתכנן להגשים בכל אחת משנות חייו הבאות. לימים זו הפכה להיות הטכניקה המרכזית שמשמשת אותו להגשמת החלומות של עצמו ושל רבים אחרים שליווה. יובל אברמוביץ הוא סופר, שחקן, עיתונאי, יזם, ומגשים חלומות סדרתי.  הוא רעיונאי בלתי נלאה וגם אופטימיסט חסר תקנה לדבריו. בשיחה אופטימית אנחנו מדברים על שריר היזמות שאפשר לחזק, על האופן שבו הוא הופך רעיון לפעולה, ועל המוטו שמוביל אותו -  אין הצלחתי או נכשלתי, יש שיחקתי

פרק 90 : גמיש זה החזק החדש

לרגל הסתיו המבצבץ, והרוחות שהוא מביא איתו (ולפעמים גם מצב הרוח), חשבתי שזו הזדמנות מצויינת לדבר על אחד משרירי הנפש הכי חשובים לנו - על היכולת להיות גמיש. לעמוד בסערה, לדעת להשתנות יחד עם תנאי המשחק המשתנים. כשאנחנו פוגשים את המציאות שלנו עם נוקשות ועם תנאים מוקדמים מראש - של "איך הדברים היו אמורים להיות", אנחנו נידונים לסבל ולאכזבות בלי פוסקות : גשם ירד באמצע החופשה ביוון, הבוס יתגלה כאיש בלתי נסבל וינפץ את כל מה שחשבתי על המשרה הנחשקת שזכיתי בה, חיי הנישואין יתבררו ככאלה שיש בהם גם ימים מעוננים, רחוק מהבטחת ה"חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה", המנה שכולם היללו תהיה תפילה לחיכי - שוב ושוב החיים יפתיעו אותי ויעבדו לא כמו התוכנית. המקורות היהודיים יודעים את זה. בתלמוד במסכת תענית - מופיעה ההמלצה: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". על כך מבוסס גם הספר החדש שלי - "הקנה והארז" שהוא משל מחוייך על כוחות הנפש הנדרשים מאתנו כשהשינוי דופק בדלת, כשהשמים מרמזים על סערה מתקרבת. אז בפרק הקצר והחגיגי הזה - אני משרטטת קוים לדמותה של הגמישות הנפשית, ולשאלה מיהו אדם חזק באמת, משתפת אתכם בתהליכי ההשראה והיצירה שהובילו ללידתו של הספר, ולקינוח גם מספרת ושרה

פרק 89 : למה בריא לנו לבקש סליחה? ולמה זה כל כך קשה? שיחה עם הרב יוסי פרומן על האפשרות להגמיש את הנפש

אלטון ג'ון כתב פעם בשיר נפלא את המשפט  - “sorry seems to be the hardest word“, 

היהדות מבינה את זה, ולכן היא מקדישה לענין הזה יום שלם - את יום הכיפורים.  יום שלם שמטרתו לגרום לנו לעצור ולעשות חשבון נפש.  להתוודות על החטאים והטעויות שלנו, לבקש סליחה, לנקות את חדרי הלב מחומרי כעס, והתחשבנות שהצטברו בהם ולתקן.  לנקות את מערכות היחסים שלנו מפגיעות שהתרחשו במזיד או בשוגג.  כדי ללמוד משהו מהשיעור המיוחד הזה שהיהדות מלמדת אותנו על חשיבות הסליחה לבריאות הנפשית שלנו, הזמנתי את הרב יוסי פרומן לשיחה מלב אל לב. שום דבר בילדות שלי, כילדה חילונית מגבעתים שגדלה במשפחה קטנה עם אחות אחת בלבד, לא דומה לילדות של יוסי, שגדל בגוש עציון, והיו לו בבית עוד תשעה אחים לריב ולהתפייס אתם -  ובכל זאת, בשיחה שלנו היו הרבה מאד רגעים מחברים והרבה הזדהות ובסופה סיכמנו שביום כיפור - כולנו בעצם נכנסים לקלינקה. זה יום של אינטרוספקציה.יום של טיפול נפשי. זה יום שמנקז אליו את האמונה היהודית בכך שבבסיס האנושיות שלנו, כבני אדם, כולנו גם טועים ומקלקלים לפעמים, וכולנו גם יכולים לתקן ולצמוח. מוזמנים לשיחה שבה אנחנו בונים גשרים בין הפסיכולוגיה ליהדות, ומציעים מחשבות ורעיונות שיעזרו לכם להגמיש את שרירי הנפש שלכם

פרק 88 : איך להכניס הרגלים בריאים לחיים שלנו? שיחה עם ד”ר מיקי הרלינג על האפקט הגדול של הרגלים קטנטנים

בפתחה של שנה חדשה, רבים מאתנו מכינים לעצמם רשימת חלומות ויעדים ומבטיחים לעצמנו שהשנה נאמץ הרגלים טובים.  לרוב אנחנו מתחייבים להישגים גדולים - השנה נעשה המון ספורט, נגמל מסוכרים ופחמימות, נקדיש כמה שעות ביום ללמידה של חומר חדש, או נתאמן 5 פעמים בשבוע בפסנתר. בעיקר נהיה אנשים מלאי משמעת עצמית, שמחוייבים להרגלים בעלי נפח. מתוך תחושה שהגודל של ההרגל קובע.  הענין הוא שככל שההרגל שאנחנו מפנטזים עליו הוא הרגל גדול ותובעני מבחינת זמן והתחייבות - ככה קטן הסיכוי שנצליח לממש אותו. אבל המדע של ההרגלים מספר לנו שדווקא ההרגלים הכי אפקטיבים שיש לנו בחיים  - הם אלה שנצליח לחזור עליהם בעקשנות ובעקביות יום יום, גם אם הם קצרצרים ולוקחים רק חמש דקות.  הדבקות בהרגל - היא זו שקובעת. לא הגודל שלו. האורח שלי הוא מומחה בהטמעת הרגלים. ד"ר מיקי הרלינג, הוא רופא משפחה, מסוג אחר. כזה שלא עסוק רק בתיקון הנזקים והמחלות אלא בעיקר במניעה שלהם. הוא מלמד אותנו איך להיות בריאים. בפרק אופטימי לשנה החדשה, הכנו לכם סל מלא בגדוש בתרגילים קטנטנים שיעשו הבדל גדול

 

פרק 87: חווית בית- הספר - איך היא נרשמת בלב שלנו ומעצבת את חיינו

הפרק הזה עולה באחד בספטמבר - זה תאריך מיוחד ביומנים של כולנו. זה היום שבו חוזרים לבצפר

יש ילדים שכבר ממש שעמם להם בחופש הגדול והם מדלגים דרך השער, יש כאלה שהתפללו לשביתה

יש ילדים שמתגעגעים רק להפסקות ולמגרש הכדורגל, ואחרים שחושבים באימה על הפסקות/טיולים שנתיים ועל שיעורי הספורט. ויש את המבוגרים- גם הם לא שוכחים את האחד בספטמבר ואת מה שהוא מסמל, כי גם אם עברו הרבה מים בנהרות חיינו מאז ימי בית הספר, חווית "בצפר" בסופו של דבר צרובה אצל כולנו. זו חוויה שנרשמת על לוחות הלב ועל קירות הגוף, משאירה חותם עצום. לפעמים חותם של תהליך טוב ומצמיח, לפעמים של תהליך רווי כאב אפילו טראומטי, לפעמים גם וגם.  החוויה שלי היתה בהחלט של "גם וגם" כי בחלק מהימים, והייתי אומרת אפילו השנים, עברתי חרם בבצפר. זה היה בעיקר בכתה ד' ולמשך כמעט שנה שלמה. חוויה של "חרם" היא חוויה קשה, כיון שכיצור אנושי, אחד הצרכים הכי עמוקים והישרדותיים שלנו, זה הצורך להרגיש שייך לעדר, להיכלל בו. האיום של נידוי/שיימינג/התעלמות - נתפס מבחינה פסיכולוגית כאיום קיומי ממש, ולכן גם כל כך מכאיב.  בשבוע שעבר התארחתי בתוכנית הרדיו של אשכול נבו - "שנים" ברשת ב'. הוא הפתיע אותי כששאל אותי "איזו מין ילדה היית?" ובלי לתכנן, גלשנו אל הזכרונות שלי מהשנה ההיא. אח"כ דיברנו על האופן העמוק שבו חוויות טובות וקשות מעצבות אותנו כל אחת בדרכה, והופכות אותנו להיות המבוגרים שאנחנו. הקשיים, למרות הכל, בונים בנו חוסן. כך אני מאמינה.  אני מעלה כאן באדיבות "כאן", תאגיד השידור הציבורי, את השיחה שלי עם אשכול נבו, אולי היא תצית בכם זכרונות מהילדות שלכם? ואולי כמה מחשבות על איך ללוות את הילדים שלכם